🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשת קורח, כשמשה רבנו מתפלל לפני השם, "אַל אִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף", הוא פותח בתואר מיוחד: "אֵל אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר". מהו העניין המיוחד בתואר הזה — "רוחות" ו"בשר"? האור החיים הקדוש, על פי הזוהר הקדוש, מגלה כאן יסוד שיכול לחולל מהפך אצל האדם המתבונן, העובד את השם.
מבאר האור החיים הקדוש, בשם הזוהר הקדוש: יש שלוש דרגות בקילוס ושבח להשם יתברך. דרגה פחותה — כל המלאכים וכל צבא מעלה, שקילוסם חביב לפניו, אך זו הדרגה הפחותה ביותר. דרגה יותר נעלה מהם — כל נשמות הצדיקים שהיו בעולם ונמצאים באוצר הנשמות, ונשמות הצדיקים שעדיין לא באו לעולם — אלה מודים ומקלסים אותו, וזה חביב לפניו יותר מהמלאכים. והחביב והחשוק ביותר, האהוב מכל — הן נשמות בני האדם שנמצאים כאן, בעולם השפל הזה, שמתוך כך מתאמצים ומתעצמים להודות לו ולשבח אותו. זה חשוק וחביב לפניו יותר מכל צבא מעלה, יותר מן המלאכים, ויותר מכל נשמות הצדיקים — אלה שכבר באו לעולם ואלה שעדיין לא.
מכאן יסוד עצום: כל מילה של שבח שאדם אומר כאן עלי אדמות — "ברוך השם", "כל תודה לאל" — כל מילת הודיה ושבח להשם יתברך, חשובה לפניו יותר מכל המלאכים, יותר מכל צבא מעלה, יותר מכל נשמות הצדיקים. וזה מה שמשה רבנו הצליח לפייס בו את השם יתברך: כשהקדוש ברוך הוא רצה לכלות ברגע אחד את עם ישראל, אמר לו משה: אם תיקח אותם, יהיה לך את הקילוס והשבח של הנשמות שכבר היו בעולם — דרגה שנייה — אך יחסר לך הקילוס והשבח המעולה ביותר, של הנשמות הנמצאות כאן, "אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר" — כשהן עדיין בתוך הבשר.
"כִּי הֵן לַה' הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ"
דברים י, ידלכאורה, היה צריך לומר להפך — קודם "הארץ וכל אשר בה", ורק אחר כך "השמים ושמי השמים", כמו שכתוב במקום אחר: "לה' הארץ ומלואה". מפרש האלשיך הקדוש: בהיות הצדיקים מקיימים את התורה בארץ, בשבילם מתקיימים עולם הגלגלים — היינו השמים — ועולם המלאכים, שהוא שמי השמים. עולם הזה, השפל, הוא העיקר, בעשותנו בו את רצונו יתברך, בכל המצוות והתורה. וכאשר שכינה בארץ, היא עולה על יתר העולמות — ובזמן המקדש היה זה נראה לעיני כל. לכן דרגת העולמות, אצל הקדוש ברוך הוא, היא ממטה למעלה: ראשונה — השמים, עולם הגלגלים; מעליהם — שמי השמים, עולם המלאכים; ולמעלה מהם, גבוה משניהם — הארץ וכל אשר בה, שמזכות יושביה — הם שמשכינים שכינה בה, ומקיימים בה את שלושת העולמות — כתבה התורה את הסדר הזה, ממטה למעלה.
למרות שהארץ היא העולם השפל, כל עוד שהנשמות נמצאות בה, ומודות להשם יתברך, מקלסות ומשבחות אותו, עושות את רצונו יתברך — הן גורמות לשכינה לשרות בארץ, וזה חביב לפניו יותר מכל צבא מעלה, כי זה מקיים גם את העליונים וגם את התחתונים. כמו שנוהגים לדרוש: "דע מה למעלה ממך" — כל מה שקורה למעלה, בעולמות עליונים, תלוי במה שקורה כאן למטה. לכן זה חשוב לפניו יותר.
ויש עוד פירוש נפלא בעניין זה, בפסוק "וַיְבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ, וּמְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה" (נחמיה ט, ה): אפשר לפרש שמה שבני אדם כאן בעולם הזה מקלסים ומברכים אותך ואת שם כבודך — זה חשוב, אהוב, ונאה, "וּמְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה" שמקלסים ומשבחים ומפארים למעלה, המלאכים וכל צבא מעלה, והנשמות של הצדיקים.
שמעתי מידיד נפשי, הרב מרדכי פרחיה, פירוש בשם אחד מגדולי האדמו"רים על הפסוק "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל" (תהלים כב, ד): כביכול, השם יתברך הקדוש — על מה הוא יושב, על כסאו? ורוה נחת ממה? על תהילות ישראל — על מה שישראל כאן מהללים ומשבחים ומפארים אותו. ועל זה הוא יושב, בזה הוא נהנה, וזה הנחת רוח לפניו.
שמעתי בשבוע שעבר מהרב הגאון רבי יעקב לוגסי שליט"א: לפני שנים רבות, בזמן ה"בית ישראל" מגור, היה יהודי — כמדומה מבני ברק — שהיו לו כמה ילדים מעוכבי שידוך, והגדול שבהם כבר הגיע לגיל עשרים ושמונה. לימים ביקש חברו הטוב שימשכן את ביתו עבורו, כדי לקבל הלוואה גדולה לחתן את ילדיו. הסכים ידידו למשכן את ביתו — ומה שלא ציפה, נפל אותו חבר בחובות גדולים, ומן הימים לקחו את הבית, והוא נשאר ריק וללא בית.
כשהוא שבור ורצוץ, עלה ירושלימה. פגש אותו ידידו וראה שפניו נפולות, שאל: "על מה נפלו פניך?" סיפר לו את כל מה שקרה — הילדים המעוכבים, הדירה שהלכה. "לאן אני בא?" שאל אותו יהודי. אמר לו ידידו: "בוא איתי לרבי מגור, לבית ישראל, להיוועץ ולהתברך." "אינני רגיל ללכת לאדמו"רים," ענה. "בכל זאת שמע לעצתי," הפציר בו ידידו. הלכו לבית ישראל, סיפר לרבי את כל הקורות אותו. שאל אותו הרבי: "האם אתה מודה להשם יתברך באופן פרטי, על כל מה שנתן ונותן לך? או שאתה רק מבקש ומבקש?" השיב אותו יהודי: שמלבד המקומות בתפילה וברכת המזון שתיקנו הודיה, אינו רגיל להודות באופן אישי. אמר לו הרבי: "אם כן, קבל על עצמך — מהיום, שישים אחוז תודה להשם יתברך, וארבעים אחוז בלבד בקשה."
הרב יעקב לוגסי שליט"א העיר: שמע מקור לחלוקה הזו מן ה"הלל" — "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" — שלוש פעמים, ועוד שלוש פעמים "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ("יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל", "יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן", "יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה'"). שש פעמים הודיה. לעומת "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" — פעמיים, ו"הַצְלִיחָה נָּא" — פעמיים. ארבע פעמים בקשה. יוצא: שישים אחוז מודים ומהללים, וארבעים אחוז מבקשים.
אותו יהודי קיבל על עצמו לנהוג כך. והנה, תוך חודשיים התארסה בתו הגדולה, ותוך חצי שנה התארסו עוד שניים מילדיו, והתבשר שחברו מבני ברק קיבל בהפתעה ירושה גדולה מחמותו, וברצונו לפרוע לו את כל שווי הדירה.
כמה טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון — לא רק בגלל שזה טוב ומשתלם, אף שגם זה נכון, אלא שמכך אנו לומדים: אם זה פועל כל כך חזק וכל כך מיידי, כמה חביב, כמה אהוב וחשוק לפניו, שאנו מקלסים ומשבחים ומברכים, מודים ומהללים אותו יתברך. וכמה נחת רוח זה עושה ליוצרנו, בוראנו ועושנו, ומועיל לעילוי שכינת עוזו.
אם כן, למה שלא נקנה קניין זה בנפשנו כל הזמן, בכל עת ובכל הזדמנות, הן ביחיד הן ברבים — רק להודות, להלל, לשבח, לספר דברי שירות ותשבחות, ולא חסר על מה, ולא בשביל שום גמול — רק לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו, להקים שכינה מעפרה ולעילוי שכינת עוזנו, ולהחיש גאולתנו ופדותנו, ובניין בית מקדשנו ותפארתנו, אמן.